מרפואה סינית מסורתית לרפואה אמיתית ולפרס נובל

פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2015 יוענק היום לחוקרת הסינית טו יויו על פיתוח תרופה נגד מלריה מצמח המרפא לענה חד שנתית

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

טו יויו גילתה בעזרת ספרים סיניים עתיקים את הצמח לענה חד שנתית. לאחר שנות עבודה רבות היא הפיקה ממנו תרופה נגד מלריה. צילום: © The Nobel Assembly at Karolinska Institutet, מתוך אתר פרס נובל.

"לפי הגדרה", אני מתחיל,

‎"רפואה אלטרנטיבית," אני ממשיך,

"‎או שלא הוכחה כיעילה,

‎או שהוכחה כלא יעילה.

‎את יודעת איך קוראים לרפואה אלטרנטיבית

‎שהוכחה כיעילה?

‎רפואה."

— מתוך השיר "סופה" של טים מינצ'ין (תרגמה בשביל הפודקאסט המומלץ "ספק סביר": אביב אור).

ב-5 באוקטובר 2015 הוכרז כי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה יוענק השנה לשלושה חוקרים שגילו ופיתחו תרופות נגד טפילים. פרופ' וויליאם קמפבל ופרופ' סאטוֹשי אוֹמוּרה יחלקו מחצית מהפרס על גילוי האברמקטינים – חומרים בעלי פעילות נגד נמטודות (תולעים נימיות או תולעים עגולות) טפיליות – ועל פיתוח נגזרות סינתטיות של חומרים אלו. המחצית השנייה של הפרס תוענק לפרופ' טוּ יוּיוּ (屠, Tu) על גילוי ובידוד החומר ארטֶמיסינין לטיפול במלריה.

מלריה, המכונה "קדחת הביצות", היא מחלה מידבקת וקטלנית המלווה את בני האדם ככל הנראה משחר האנושות. השפעתה הגדולה על האנושות צרובה בגנים שלנו: במהלך האבולוציה האנושית הופיעו פגמים גנטיים הגורמים למחלות דם תורשתיות שונות – כגון בטא תלסמיה, חוסר באנזים G6PD או אנמיה חרמשית – אך גם מקנים עמידות מסוימת מפני מחלת המלריה.

תיאורי המחלה ותסמיניה האופייניים הועלו לראשונה על הכתב בסין בשנת 2,000 לפני הספירה וכן במצרים וביוון. המחלה קרויה מלריה – שמשמעותה "אוויר רע" (mala aria) באיטלקית של ימי הביניים – מאחר שבאותה תקופה האמינו בטעות כי מקור המחלה באדים המצחינים העולים מהביצות. עם זאת, לא כולם סברו כך וכבר במאה הראשונה לספירה כתב הרומאי קולומלה (Columella) כי המחלה מגיעה מחרקים עוקצים החיים בביצות. כעבור מאות שנים, בשנת 1897, הראה החוקר הבריטי סר רונלד רוס (Ross) כי מלריה מועברת מאדם לאדם (ומחיה לחיה) באמצעות נקבות יתושים מהסוג אנופלס (Anopheles). בשנת 1902 הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על תגלית זו. בשנת 1907 הוענק הפרס לרופא הצרפתי שארל לואי אלפונס לבראן (Laveran) על כך שגילה, בשנת 1880, כי המחלה נגרמת על ידי טפיל הנמצא בתאי הדם האדומים של החולים.

איור של לבראן – טפילי מלריה. מתוך: Wikimedia Commons.

הטפיל התוך תאי הגורם למלריה הוא חד תא הקרוי פְּלַסמוֹדיוּם (Plasmodium). קיימים מינים ביולוגיים רבים של פלסמודיום וחמישה מתוכם גורמים למחלה באדם. הם חודרים לגוף האדם עם הרוק של יתושות נגועות בשעת עקיצה. לאחר שהגיעו לדם, הטפילים נודדים לכבד, חודרים לתאיו ומתרבים בהם בחלוקה עד שתאי הכבד המודבקים מתמלאים כל אחד באלפי טפילים בשלב התפתחותי הקרוי מרוזואיט (merozoite). הטפילים גורמים למותם של תאי הכבד ומגיחים מהם חזרה לזרם הדם, שם הם חודרים לתוך תאי הדם האדומים. כמו בתאי הכבד, הטפילים מתרבים בתאי הדם בחלוקה עד שהתאים נהרסים ומשחררים שוב טפילים לזרם הדם, שמדביקים תאי דם אדומים חדשים.

חלק מהמרוזואיטים שחודרים לתאי דם אדומים לא מתרבים בחלוקה אלא מתפתחים לשלב הזוויגי של הטפיל, הקרוי גמטוציט (gametocyte), וממתינים בתוך תא הדם. הגמטוציט לא יכולה להתרבות באדם, שהוא פונדקאי ביניים של הפלסמודיום, אלא רק בפונדקאים הסופיים – יתושות אנופלס. כאשר יתושה כזו מוצצת את דמו של אדם נגוע, הטפילים שממתינים בתאי הדם האדומים מגיעים לקיבתה. שם הם יוצאים מתוך תאי הדם, מתפתחים לזכרים ולנקבות בוגרים ומתרחשת הפריה. הנקבות המופרות חודרות לדופן המעי של היתושה ויוצרות בתוכן בחלוקה אלפי טפילים קטנים, הקרויים בשלב זה ספורוזואיטים (sporozoites). לאחר כמה ימים הטפילים בוקעים מתוך הנקבות, נודדים אל בלוטות הרוק של היתושה וממתינים להדביק את האדם הבא.

מחלת המלריה מתאפיינת בהופעה מחזורית של צמרמורת ורעד ולאחריהם חום גבוה והזעה מרובה. הרס תאי הדם האדומים ונזקים נוספים שלהם גורמים הטפילים עלולים לגרום לאנמיה קשה, לפגיעה באיברים שונים בגוף – כולל במוח – ולמוות. על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קרוב למחצית מאוכלוסיית העולם – כ-3.2 מיליארד אנשים – נמצאים בסכנה להידבק במלריה. בשנת 2015 לקו במחלה יותר מ-200 מיליון בני אדם ויותר מ-400 אלף אנשים מתו ממנה, רובם ילדים באפריקה שמדרום לסהרה.

קליפת הישועים

כיום אנו חושבים על מלריה כמחלה של העולם השלישי אך בעבר הלא כל כך רחוק סבלו ממנה מדינות רבות נוספות. למשל, רק ב-1962 הוכחדה המלריה סופית בישראל, אם כי החשש מהמחלה חזר לאחר מלחמת ששת הימים עם כיבוש השטחים וחצי האי סיני. כל חייל ששהה באזור שנחשד במלריה קיבל מדי שבוע כדורים נגדה. באיטליה הוכחדה המלריה בשנות ה-30 של המאה ה-20, בזכות מאמציו של מוסוליני.

הטיפול היעיל הראשון נגד מלריה התגלה במקרה בתחילת המאה ה-17. באותה תקופה תושבי רומא מוקפת הביצות מתו בהמוניהם מהמחלה, שקטלה ללא הבחנה אזרחים פשוטים ואפיפיורים. שישה חשמנים ויותר מ-40 מעוזריהם מתו ממלריה במהלך הקונקלווה (תהליך בחירת האפיפיור) שנערכה בקיץ של שנת 1623. לכן, כאשר כמה שנים לאחר מכן הגיעה לרומא קליפת עץ שאולי יכולה לרפא מלריה, הכנסייה הקתולית אימצה אותה במהירות והחלה להפיצה.

קליפת עץ סינקונה. צילום: Science Museum, London, Wellcome Images, CC-BY.

העולם המערבי נחשף לקליפה בזכות האח הישועי אגוֹסטינוֹ סלוּמברינוֹ (Salumbrino), רוקח שחי בלימה. הוא שם לב כי בני הקצ'ואה של פרו טיפלו ברעד ובצמרמורת שנגרמים מקור באמצעות חליטה של קליפת עץ הסינקונה (Cinchona). הקצ'ואה לא השתמשו בקליפת העץ לטיפול במלריה – מחלה שלא הייתה מוכרת באמריקות עד שהובאה לשם על ידי האירופים ועבדיהם האפריקאים במהלך המאה ה-16 – אך מאחר שקדחת הביצות מאופיינת גם היא ברעד ובצמרמורת, סבר סלומברינו כי קליפת העץ תתאים לטיפול במחלה. בשנת 1631 הוא שלח כמות קטנה של הקליפה לרומא ושם התברר כי היא אכן מרפאה מלריה. אגב, בניגוד לרעיון של סלומברינו אין קשר בין הפעילות של הקליפה נגד רעד וצמרמורת לבין היכולת שלה לרפא מלריה.

השימוש בקליפת הסינקונה התפשט באירופה הקתולית אך היו גם הרבה שהתנגדו וחששו מפניה. טעמה המר כלענה גרם לאנשים רבים לחשוב כי מנסים להרעיל אותם ולא לרפא אותם ולכן סירבו ליטול אותה; הפרוטסטנטים היו בטוחים כי מדובר בקנוניה של הקתולים ולא בתרופה אמיתית; והרופאים של אותה תקופה – שנצמדו לרעיונות שכיום הופרכו לחלוטין וקיימים רק בתחומים האלטרנטיביים והמסורתיים – התנגדו לטיפול המוזר למלריה ונצמדו לטיפול המקובל באותה עת של הקזת דם.

באנגליה החלו להשתמש בקליפת הישועים – כפי שכונתה קליפת העץ – באופן רשמי לאחר שמלך אנגליה צ'רלס השני החלים ממלריה בזכותה, אך היא הפכה לפופולרית שם רק אחרי שהמלריה עזרה לנפוליאון להביס כוח בריטי של כ-40 אלף לוחמים בהולנד בשנת 1809, כיוון שלא היה בידי הבריטים אמצעי הטיפול במחלה.

מקור כוחה של הקליפה התגלה בשנת 1820 כאשר שני חוקרים צרפתיים הצליחו לבודד ממנה את החומר הפעיל, אלקלואיד רעיל שקיבל את השם כִינִין. אלקלואידים הם תרכובות אורגניות עשירות בחנקן ומיוצרות בדרך כלל על ידי צמחים. קפאין וסטריכנין ("רעל עכברים"), שגם אותם בודדו זוג החוקרים מצמחים, הם אלקלואידים.

עם בידוד הכינין אפשר היה לראשונה לקבוע מנות סטנדרטיות ומדודות של החומר הפעיל. השימוש בצמח השלם שאיכותו לא ידועה, שריכוז החומר הפעיל שבו משתנה ושמכיל חומרים שונים שאינם פעילים נגד מלריה, הפכה למיותרת. כמו כן גילוי הכינין פתח פתח לניסיונות לשפר את פעילותו של החומר, להפחתת תופעות הלוואי שלו ולייצור גרסאות סינתטיות וזולות שלו. מנגנון הפעולה של כינין לא ידוע עד היום. לבראן הראה כי כינין גורם למותם של טפילי פלסמודיום בתאי הדם האדומים, וההערכה המקובלת היא שהוא פוגע ביכולתם של המרוזואיטים להיפטר מחומרים רעילים שנוצרים בתהליך העיכול שלהם. חומרים אלו מצטברים בטפילים וגורמים למותם. כינין כמעט ולא פוגע בגמטוציטים, השלב הזוויגי של הטפיל.

בזכות הטיפול היעיל, עמי אירופה הצליחו סוף סוף לפלוש ולכבוש בקלות אזורים נגועי מלריה כגון הודו או אפריקה, שנודעה עד אז כ"קברו של האדם הלבן". החיילים באזורים אלו צרכו כינין מומס במים מוגזים וממותקים בניסיון למסך את טעמו המר – וכך נוצרו מי טוניק. החיילים הבריטיים בהודו המתיקו את מי הטוניק באמצעות ג'ין, והמציאו את המשקה המוכר ג'ין אנד טוניק.

תופעות הלוואי הרבות של הכינין, כגון כאבי ראש, הקאות, פגיעה בשמיעה או חירשות (זמנית), וֶרטיגו ובמקרים נדירים מוות, וכן טעמו הבלתי נסבל, עודדו פיתוח נגזרות שונות של החומר. התלות בעץ הסינקונה עודדה נסיונות לייצר תחליפים סינתטיים לכינין. אחד התחליפים האלו, כלורוקווין, נכנס לשימוש בשנת 1947, ובמהרה הפך לטיפול המועדף נגד הטפיל. הכלורוקווין זול, יעיל מאוד ובטוח בהרבה מכינין.

יתושת אנופלס (Anopheles merus) בזמן ארוחה. צילום: James Gathany, CDC, Public Domain.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, אחרי שריפוי המחלה באמצעות כלורוקווין בשילוב עם הדברה ב-DDT של יתושים הנושאים את הטפיל כמעט והעלים לחלוטין את המלריה ממדינות המערב, יצא ארגון הבריאות העולמי למבצע שאפתני להכחדת המלריה ברחבי העולם. אך לאחר זמן קצר התברר כי המבצע נועד לכישלון: ככל שהשימוש בכלורוקווין ונגזרות כינין אחרות התרחב הופיעו, בדרך של ברירה טבעית, טפילים שעמידים לטיפול. במקביל, היתושים פיתחו עמידות ל-DDT (כמו כן, התנועה הסביבתית הצעירה שקמה בהשפעת הספר "אביב דומם" של רייצ'ל קרסון פעלה להפסקת הריסוס ב-DDT, אף שהציל את חייהם של מאות מיליוני בני אדם, וזאת מאחר ששימוש עודף בו בחקלאות גרם ככל הנראה לפגיעה בסביבה ובבריאות).

הופעת טפילי מלריה העמידים לכלורוקווין אפשרה למחלה לחזור ולהתפשט והגבירה את הצורך במציאת תרופות חדשות נגד הטפיל. אולם כמו במקרים קודמים, החיפוש אחר תרופות חדשות יצא אל הדרך לא כדי לעזור לאוכלוסיות חלשות אלא כדי לסייע בכיבוש ובלחימה.

פֵּרות המלחמה

הדרך, שהסתיימה בפרס נובל, התחילה במלחמה באזור נגוע במלריה בדרום מזרח אסיה – מלחמת וייטנאם. במהלך המלחמה בין צפון וייטנאם והחזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם (הוייטקונג) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית, מתו יותר חיילים ממלריה מאשר מכדורי אויב, מאחר שהטפיל הגורם למחלה פיתח במהלך השנים עמידות לכל הטיפולים שהיו באותה תקופה.

בשנת 1967, כ-12 שנים לאחר תחילת המלחמה, פנה הו צ'י מין, מנהיג צפון וייטנאם, לראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן-לאי, בבקשת עזרה. התקופה הייתה תקופת מהפכת התרבות ההרסנית בסין, שהחלה בשנת 1966 והסתיימה בשנת 1976. במהלך המהפכה האוניברסיטאות בסין חוסלו, מדענים ואינטלקטואלים אחרים גורשו ונשלחו למחנות "חינוך מחדש", ונאסרה פעילות מחקרית. כתוצאה מכך לא הוכשרו מדענים, מהנדסים ואנשי מקצוע אחרים. על אף מצב זה הצליח צ'ו לשכנע את המנהיג של סין ומחולל המהפכה, מאו דזה דונג, להקים מיזם מחקר צבאי סודי ("פרויקט 523") לפיתוח תרופה חדשה למלריה.

כוחות צבא ארצות הברית בוייטנאם סבלו גם הם קשות ממלריה ולכן מכון המחקר הצבאי וולטר ריד (Walter Reed Army Institute of Research) יזם תוכנית לגילוי תרופות חדשות למחלה. במהלך התוכנית, שנמשכה מ-1963 עד 1976, נסרקו יותר מ-250 אלף תרכובות, וקצת לאחר סיום מלחמת וייטנאם התגלה כי תרכובת מספר 142,490 – מפלוקווין – יעילה נגד מלריה. התרכובת אמנם יעילה נגד טפילים שעמידים לכלורוקווין, אך יש לה תופעות לוואי קשות, כגון הזיות ופרנויה, והטפילים פיתחו במהירות עמידות אליה.

במיזם הסיני ניסו למצוא תרופות למלריה בשתי דרכים. דרך אחת כללה, בדומה לתוכנית האמריקאית, סריקה של אלפי חומרים סינתטיים, והדרך השנייה ניסתה להיעזר ברפואה סינית מסורתית כדי למצוא טיפול למחלה. חלק מהניסיונות שנעשו בדרך השנייה מעוררי גיחוך, כמו שימוש בדיקור סיני, שכמובן לא עוזר נגד מלריה. לעומת זאת ניסיונות אחרים שנעשו, של חיפוש אחר חומרי טבע יעילים נגד המחלה, מקובלים במחקר המדעי והרפואי ועשויים להצליח. חומרי טבע מתגלים כל הזמן ובני האדם מפיקים מהם תרופות וחומרים אחרים. לדוגמה, קמפבל וסאטוֹשי – שזכו בנובל עם טו יויו – גילו את האברמקטינים כשסרקו חומרי טבע שמופקים על ידי חיידקי קרקע, מקורם של כינין ואספירין הוא בקליפות עצים ותרופות להורדת לחץ דם פותחו מחומרים הנמצאים בארס של נחשים מסוימים.

גה הונג והספר "מרשמי חירום ששמורים במעלה השרוול", שנכתב על ידו בסביבות 340 לספירה. צילום ספר: טו יויו, הרצאת נובל.

בשנת 1969, בגיל 39, גויסה טו יויו למיזם ומונתה לראש הקבוצה שתפקידה היה למצוא חומרים פעילים נגד מלריה בצמחי מרפא סיניים מסורתיים. טו התאימה לתפקיד זה כמו כפפה ליד. היא בעלת תואר ראשון ברוקחות מהאוניברסיטה הרפואית של בייג'ינג ולאחר שסיימה את התואר, בשנת 1955, למדה במשך שנתיים וחצי רפואה סינית מסורתית תוך התמקדות בצמחי מרפא.

עם גיוסה למיזם נשלחה טו למשך חצי שנה למחוז הָאיְנָאן, אי נגוע במלריה בדרום סין, כדי להכיר את המחלה ולראות את השפעתה על החולים במו עיניה. מאחר שבעלה של טו הוגלה למחנה עבודה היא נאלצה להשאיר את ביתה בת הארבע במעון לילדים עד לחזרתה מהאינאן. כשחזרה בתה לא הכירה אותה.

טו ועמיתיה סרקו יותר מ-2,000 מרשמים מסורתיים לטיפול בחום גבוה (לא במלריה) על ידי צמחי מרפא. פחות משליש מתוכם הראו פעילות כלשהי נגד מלריה. יעילותם של יותר מ-380 מיצויים שהופקו מכ-200 צמחי מרפא סיניים שונים נבדקה בעכברים מודבקים במלריה. רק מיצוי אחד, שהופק מהצמח לענה חד שנתית (Artemisia annua, מכונה גם "לענה מתוקה" ובסינית צ'ינגהאו) הראה פעילות נגד הטפיל. אולם תוצאה זו לא חזרה על עצמה בניסויים נוספים.

כדי לנסות לברר מדוע התוצאות לא היו עקביות פנו טו ועמיתיה לספרים סיניים עתיקים. בספר "מרשמי חירום ששמורים במעלה השרוול", שנכתב בסביבות 340 לספירה על ידי גה הונג (葛, Ge), מצאה טו מרשם: "קחו חופן של צ'ינגהאו, השרו בשני ליטרים של מים, סחטו את הצמח, קחו את המיץ ושתו את כולו". אף שהטקסט לא הזכיר במפורש אם יש להשרות את הצמח במים חמים או לא, החליטה טו שיש להכין מיצויים מצמח הלענה ללא חימום לטמפרטורות גבוהות. היא ועמיתיה הפיקו מיצוי מעלי הצמח בהליך שכלל טמפרטורות נמוכות ואתר (ether) כממס. מיצוי חדש זה הראה יעילות רבה בטיפול במלריה בעכברים, אך הוא היה רעיל למדי. לאחר עבודה נוספת החוקרים הצליחו להוציא מהמיצוי את החלק החומצי והרעיל שבו, כך שב-4 באוקטובר 1971 נותר בידם מיצוי לא רעיל שהצליח לרפא מלריה בעכברים ובקופים.

אך האם המיצוי בטוח לשימוש בבני אדם? בגלל המהפכה התרבותית לא הייתה דרך לארגן ניסויים קליניים מסודרים, ולכן טו ושניים מעמיתיה התנדבו לבדוק את החומר על עצמם. הם נטלו את המיצוי והדגימו כי הוא אינו רעיל לאדם. כיוון שבדיקת הבטיחות עברה בהצלחה החלו טו ועמיתיה לבחון את יעילותו בחולים בהאינאן. מצבם של חולי מלריה שקיבלו את המיצוי השתפר במהירות – התסמינים שלהם נעלמו כמעט מיד וכך גם הטפילים בדמם. לעומת זאת, חולים שטופלו בכלורוקווין נותרו חולים. טו הצליחה למצוא טיפול שמסוגל לקטול טפילים שעמידים לכלורוקווין!

מהות לענת הפרא

אך הדרך להפיכת המיצוי לתרופה לא הסתיימה. בעקבות התוצאות המוצלחות של הניסויים בבני אדם פנתה טו למצוא את החומר הפעיל המסתתר במיצוי. היא הפרידה את המיצוי למרכיביו השונים וכך, ב-8 בנובמבר 1972, היא ועמיתיה בודדו את החומר הפעיל שבלענה החד שנתית. החוקרים קראו לחומר זה צ'ינגהאוסו – מהות הצ'ינגהאו – והוא קרוי כיום ארטמיסינין (artemisinin). טו ועמיתיה הכינו קפסולות של ארטמיסינין כדי לבדוק את פעילות החומר הטהור בחולים, וכך אימתו את הטענה כי החומר שבודד מהצמח פעיל ביותר נגד מחלת המלריה.

בהמשך, כחלק מהניסיונות לקבוע את מבנה החומר – מידע החשוב להבנת פעילותו וליצירת נגזרות שלו – טו יצרה בטעות נגזרת הקרויה דיהידרוארטמיסינין, שהתברר כי פעילותה נגד מלריה גדולה פי 10 מארטמיסינין "רגיל". המבנה של ארטמיסינין התגלה בשנת 1975 ופורסם בשנת 1977 במגזין מדעי סיני לאחר שמהפכת התרבות הסתיימה.

טו יויו, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2015, בשטוקהולם. צילום: Bengt Nyman, CC-BY-SA.

בשנת 1979 פורסם המאמר המדעי הראשון באנגלית שחשף את התרופה החדשה לקהילה הבינלאומית. כמקובל בסין באותו זמן שמות החוקרים לא הופיעו על המאמר, אף שב-1981 טו הציגה את ממצאיה במפגש בנושא הטיפול במלריה שמומן על ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם, הבנק העולמי וארגון הבריאות העולמי. נציגי ארגון הבריאות העולמי התלהבו מהתרופה החדשה והיעילה ובקשו – כמקובל במדע – לנסות לשחזר את הממצאים בעצמם לפני שימליצו עליה לטיפול במלריה, אך ממשלת סין, שבאותם זמנים לא ששה לשתף פעולה עם גורמים אחרים, סירבה. כתוצאה מכך רק בשנת 2000 המליץ ארגון הבריאות העולמי על השימוש בארטמיסינין ונגזרותיו ושימוש נרחב בתרופה החל רק בשנת 2006, בזכות שיתוף פעולה בין חברת התרופות נוברטיס, ארגון הבריאות העולמי, ה- President's Malaria Initiative והקרן העולמית למאבק באיידס, שחפת ומלריה.

בעקבות השימוש הגובר בארטמיסינין ונגזרותיה החלו להופיע טפילי מלריה עמידים לתרופה. כדי להילחם בתופעה זו ארגון הבריאות העולמי ממליץ לתת את התרופה רק כחלק מטיפול משולב, "קוקטייל", הכולל גם תרופות אחרות. כמו במקרה של הקוקטייל נגד HIV, שילוב של כמה תרופות מקטין את הסיכוי שהטפיל יצליח לפתח עמידות לאחת מהן.

טו יויו הצליחה לגלות חומר טבע הפעיל נגד מלריה, לבודד אותו ולהפוך אותו לטיפול אמיתי ויעיל נגד המחלה, שפוגע בטפיל הפלסמודיום כשהוא נמצא בתאי הדם האדומים (גם במרוזואיטים וגם בגמטוציטים). בדיעבד, המרשם המסורתי מצמח הלענה, שעל פיו הסיקה טו כיצד למצות את החומר הפעיל, הארטמיסינין, לא מסוגל לטפל במלריה (וגם לא נועד לכך) – צמח יחיד לא מכיל ריכוז מספיק גדול של החומר הפעיל והחומר הפעיל כלל לא מסיס במים – אך בלעדיו ככל הנראה היא לא הייתה מגיעה לתגליות שלה. באופן דומה, סלומברינו גילה כי קליפת עץ הסינקונה מרפאה מלריה כי סבר בטעות שמאחר שהיא מונעת רעד וצמרמורת שנגרמים מקור היא תמנע גם רעד ממלריה.

החומר שגילתה טו ונגזרותיו הקטינו את התמותה ממלריה וכן את מספר האנשים שנדבקים במחלה ובכך הציל את חייהם של מיליוני אנשים, בוגרים וילדים. באפריקה לבדה ניצלים יותר מ-100 אלף כל שנה בזכות טו ועל כך, בין היתר, מוענק לה הפרס.

היא הסינית הראשונה שזכתה בפרס נובל בתחומי המדע ובסין מתארים אותה כזוכת "שלושת הלאווים" – היא לא התקבלה לאקדמיה הסינית למדעים, אין לה דוקטורט או תואר מתקדם אחר (אם כי היא קיבלה משרת פרופסור בשנת 1980) והיא לא עברה תקופת הכשרה בחו"ל. למרות זאת, הידע הרב שצברה וכישוריה הובילו אותה לפיתוח תרופה למלריה ולזכייה בפרס נובל. אפילו שמה הפרטי של טו יויו קשור לצמח שהוא לב המחקר שלה ושבזכותו זכתה בפרס. אביה העניק לה את השם על פי שורה (呦呦鹿鸣, 食野之蒿) מאחד השירים מתוך אוסף השירים הסיני "הקלאסיקה של השירים":

האיילים פועים "יויו" כשהם אוכלים את לענת הפרא.

למידע נוסף

עוד על הזכייה באתר של פרס נובל.

מאמרים נבחרים:

Qinghaosu Antimalarial Coordinating Research Group. Antimalaria studies on Qinghaosu. Chin. Med. J. 92, 811-816 (1979).

Tu, Y. The development of the antimalarial drugs with new type of chemical structure—qinghaosu and dihydroqinghaosu. Southeast Asian J. Trop. Med. Public Health 35, 250–251 (2004) [PDF].

Tu, Y. The discovery of artemisinin (qinghaosu) and gifts from Chinese medicine. Nat. Med. 17, 1217-1220 (2011). doi: 10.1038/nm.2471

פרופ' טו יויו, הרצאת נובל (מומלץ לצפות במסך מלא כדי להצליח לקרוא את התרגום לאנגלית):

"על נפלאות הרפואה הסינית המסורתית", רשומה בבלוג של גלעד דיאמנט "חשיבה חדה".

Fiametta Rocco . The Miraculous Fever-Tree: Malaria and the Quest for a Cure That Changed the World. HarperCollins Publishers Ltd, 2004.

מלריה, באתר National Geographic.

הגרסה העברית של השיר "סופה".

קליפ אנימציה לשיר Storm של טים מינצ'ין

השיטה הטובה ביותר לקבל עדכון לגבי פרסום רשומות חדשות היא להירשם לעדכונים במייל, בצד ימין למעלה תחת הכותרת "הרשמה לעדכונים". כמו כן אתם מוזמנים לעקוב (Follow) אחר הטוויטר: Follow @Noams_Ark של הבלוג או אחר פרופיל הפייסבוק האישי שלי.

המאמר המקורי התפרסם במגזין גליליאו גיליון 206, נובמבר 2015