הנוצות של כולנו

חלק גדול מהגנים האחראים על בניית נוצות הציפורים קיימים כמעט בכל בעלי החוליות. כן, הם מסתתרים אפילו בתוכנו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אוח מצוי ואדם

אוח מצוי (מימין). צילום: John Haslam, CC-BY. תמונה משמאל: © אוהד חורי.

במהלך השנים האחרונות עברו הדינוזאורים שינוי מהותי. כלומר, הדינוזאורים כמובן לא השתנו – אבל אנו רואים אותם בצורה אחרת. אם פעם חשבנו עליהם כעל לטאות מפלצתיות בעלות "דם קר" (טמפרטורת גוף התלויה בסביבה) ועור קשקשי, היום אנו יודעים שלרבים מהם היו נוצות, וגם ש"הדם הקר" כבר אינו בקונצזוס. מעטֶה רך (ואולי אף צבעוני?) של נוצות חמימות בהחלט משנה את הדימוי הקר והמפחיד של הדינוזאורים, ולא כולם מרוצים מכך (הבמאי של הסרט החדש בסדרת "פארק היורה", למשל, כבר הודיע בטוויטר שבסרט שלו לא יהיו נוצות).

אך העובדה נותרת בעינה – נוצות התגלו ביצורים שחיו עשרות מיליוני שנים לפני הופעת הציפורים, ולפחות חלקם בבירור לא יכלו לעוף (תארו לעצמכם את הטי-רקס מנסה להתרומם מהקרקע בעזרת גפיו הקדמיות הקצרצרות). עובדה זו מעלה את השאלות – עד כמה קדומות הנוצות? ועד כמה קדום המנגנון שאחראי על יצירתן?
קראו עוד

הוצאת דֶבֶר מהקשרו

בניגוד למה שאולי שמעתם בשנה האחרונה על דֶבֶר, המוות השחור לא הופץ על ידי גרבילים, אלא מדובר במגפה נוספת של דיווחים שגויים שהופצו על ידי התקשורת

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

המוות

המוות. איור: Incry, CC-BY-SA.

לפני חודשים ספורים הסתובב סיפור מעניין באתרי אינטרנט, בעיתונים, בתוכניות חדשות ועוד, שלפיו נעשה עוול נורא לחיה תמימה, שהואשמה על לא עוול בכפה. החיה היא חולדה, והפשע שבו היא הואשמה הוא הריגתם של מיליוני אנשים בסדרת מגפות של מחלת הדבר בימי הביניים ולאחריהם, שזכו – ולא בכדי – לכינוי "המוות השחור". התפישה המקובלת אכן ראתה בחולדות את מפיצות המחלה, אך זוהי, כך על פי הסיפור, טעות – האשמים האמיתיים הם מכרסמים בעלי יחסי ציבור טובים בהרבה, שנראים לרובנו, או לפחות נראו עד עכשיו, כבעלי חיים חמודים ותמימים: הגֶרבּילים.

אך האם הסיפור הזה נכון? האם באמת הגרבילים, ולא החולדות, אשמים במוות השחור? במילה אחת – לא. בשתי מילים – לא לגמרי. כלומר, הסיפור, כרגיל, מסובך יותר ממה שנראה ממבט ראשון. וככל הנראה, במקרה זה, רוב העיתונאים שהפיצו את הסיפור לא טרחו לתת בו מבט שני, וצמצמו אותו לכותרת קצרה וקליטה – אבל למרבה הצער, מוטעית.
קראו עוד

הנדסה גנטית של עובּרי אדם: הדרך ארוכה היא ורבה

חוקרים סינים דיווחו לראשונה כי ערכו את הגנים של עוברי אדם, אם כי לא בהצלחה יתרה

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

הפריה חוץ-גופית בשיטת ICSI (הזרקת זרע ציטופלזמטית) ואיור DNA

לפני כמה חודשים החלו לרוץ שמועות בקהילה המדעית כי כמה קבוצות מחקר בארצות הברית ובסין עורכות ניסויים בעריכה גנטית של עובּרי אדם ועומדות לפרסם מאמרים מדעיים בנושא. גל השמועות גרם לכמה מדענים לקרוא להשעייתה של כל פעילות הקשורה לניסויים מסוג זה, אך בעת פרסום הקריאה מחקרה של אחת הקבוצות הסיניות – קבוצת מחקר בראשותו של ג'וּנג'יאו חואנג (Huang) מאוניברסיטת סוּן יַאט-סֶן – כבר הסתיים. החוקרים הסינים פרסמו את תוצאות מחקרם ב-18 באפריל 2015 בכתב עת מקוון ולא מוכּר במיוחד בשם Protein & Cell.
קראו עוד

כלי האבן העתיקים בעולם

תגלית חדשה מצביעה על כך שאבותינו החלו ליצור כלי אבן מוקדם בהרבה משחשבנו; המין הראשון שעשה זאת ככל הנראה לא היה שייך לסוג הומו, שאליו שייכים בני האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

כלי אבן בתהליך חשיפה

כלי אבן בתהליך חשיפה. צילום: MPK-WTAP.

מתי החלו בני האדם להשתמש בכלים? כיום אנו מוקפים בכלים בכל רגע מחיינו: מכפית ועד למטוס סילון, כלים מעורבים כמעט בכל פעולה שאנו עושים. אין חברה אנושית שאינה תלויה בהם, וגם מעולם לא הייתה – שכן אבותיהם של בני האדם החלו להשתמש בכלים מיליוני שנה לפני שאנו, בני האדם המודרנים בני המין הומו ספיינס (Homo sapiens), הופענו על במת האבולוציה.

אם כך, השאלה הנכונה יותר היא: מתי החלו אבותיהם של בני האדם להשתמש בכלים? לכך, למרבה הצער, אין תשובה ברורה.
קראו עוד

בעל זבוב

זבובי דרוזופילה מזדווגים על רקע צבעי הגאווה

איור מבוסס על: Chapman, T. PLOS Biol. 6, e179 (2008), CC-BY.

הגורמים הגנטיים שהופכים זבובים להומוסקסואלים מקנים יתרון אבולוציוני

במרבית המקרים הומוסקסואלים מביאים לעולם פחות צאצאים (אם בכלל) לעומת אלו שאינם הומוסקסואלים. על פי תיאוריית האבולוציה ועקרון הברירה הטבעית צפוי כי תכונה כזו – הפוגעת ביכולת של פרט להתרבות – תיעלם מהאוכלוסייה במהלך הדורות. לכן, במבט ראשון, נראה כי הומוסקסואליות לא צריכה להתקיים. עם זאת, הומוסקסואליות תועדה בקרב כ-1,500 מינים של בעלי חיים כגון תולעים, רכיכות, חרקים ופרוקי רגליים אחרים, יונקים ובכללם האדם, עופות, דו-חיים וזוחלים. כיצד יתכן כי היא לא נעלמה עם הזמן?
קראו עוד

קצרצרים: זה אינו נחש

זה אינו נחש. זהו גולם חקיין שמתחזה לנחש

הפרפר Dynastor darius, ממשפחת הנימפיתיים (Nymphalidae), הוא פרפר גדול שנפוץ מגואטמלה שבמרכז אמריקה, דרך טרינידד ועד ברזיל שבאמריקה הדרומית. לגלמים של פרפר זה מגיע ציון 100 בהתחזות, מאחר שהם נראים כמו ראש של נחש ארסי.

חקיינות כזו, שבה חיה לא מסוכנת מתחזה לחיה רעילה או ארסית כאמצעי הגנה, קרויה חקיינות בייטסית או (חקיינות בייטסיאנית, Batesian mimicry), על שם חוקר הטבע האנגלי הנרי וולטר בייטס (Bates). זוהי צורת החקיינות הנפוצה ביותר בטבע ואפשר למצוא לה דוגמאות רבות, כגון זחלים שמתחזים לנחשים, פרפרים שמתחפשים לפרפרים אחרים, זבובים שמתחפשים לצרעות או נחשים שמחקים נחשים ארסיים. עם זאת, הגולם המתחזה בצורה כל כך משכנעת לראש נחש הוא הדוגמה המרשימה ביותר של חקיינות בייטסית.

כאשר זחלי הפרפר בעלי המראה המוזר – גופם גלילי ומוארך בצבע ירקרק וראשם קשיח, שעיר ובעל קרניים – מגיעים לשלב האחרון בהתפתחותם הם מחפשים מקום בו יוכלו להתגלם. הם מפסיקים לאכול ונצמדים עם חלקם האחורי לתחתית של עלה של צמח ממשפחת הברומליים, כגון אננס. גופם של הזחלים מתקצר ומשנה את צבעו לחום והם משילים את עורם בפעם האחרונה והופכים לגולם באורך של כ-4 סנטימטרים התלוי מהעלה.

הגולם, שצורתו ותנוחתו מזכירות ראש של נחש, נותר תלוי במשך 13 יום עד שמגיח ממנו הפרפר הבוגר. מאחר שהגולם מחובר לנקודה אחת ולא יכול לזוז עד שישלים את שינוי הצורה, ההגנה היחידה שלו מפני טורפים היא חיקוי הנחש המוצלח. אולם, עד כמה שמראה הגולם משכנע, ועשוי לגרום לטורף להסס או להיבהל לרגע, כיצד זה עוזר לגולם? הרי גלמים לא ידועים ביכולת התנועה שלהם – גולם לא יכול לנצל את הבלבול של הטורף שלו כדי לברוח.

מתברר כי לגולם יש טריק נוסף, שגורם לטורפים לברוח בבהלה. הגולם מסוגל לחוש בעולם החיצון, וכשמישהו מתקרב הוא זז בפראות מצד לצד בדומה לנחש מאיים.

לתמונות נוספות

השאיפה לאבולוציה של למארק

ז'אן בטיסט למארק היה הראשון שהציע הסבר אבולוציוני להתאמת יצורים לסביבתם ולרבגוניות בטבע. הוא הציג את רעיונותיו בשלושה ספרים. הכרך הראשון של הספר השלישי התפרסם בשנת 1815 – לפני 200 שנה

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ז'אן בטיסט למארק דה מונה, האביר מלמארק על רקע DNA

משחר ההיסטוריה ניסו בני האדם להסביר את המגוון העצום של היצורים החיים בטבע ואת התאמתם המדהימה לסביבתם. האדם הראשון שהציע מנגנון אפשרי וטבעי שמסביר זאת היה ז'אן בָּטיסט פּייר אנטואן דה מוֹנֶה, האביר מלמארק (Lamarck). כמעט 60 שנה לפני שצ'ארלס רוברט דרווין (Darwin) ואלפרד ראסל וולאס (Wallace) הציעו את עקרון הברירה הטבעית כמנגנון לשינוי אבולוציוני – להשתנות מינים ביולוגיים ולהתאמתם לסביבה – הציג למארק את השערותיו בדבר המנגנונים המניעים את האבולוציה.
קראו עוד

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 509 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: