אוסטרליה – איך נפלו ענקים

מה הכחיד את ענקי אוסטרליה שהקדימו את הקנגורו, את הוומבט ואת האמו בני זמננו?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

היום מציינים את היום הבינלאומי למגוון הביולוגי, שמטרתו להגביר ולהעלות את המודעות לבעלי החיים והצמחים הרבים הנמצאים בסכנת הכחדה. רשומה זו עוסקת בסיבות להכחדת בעלי החיים הענקיים שחיו לפני עשרות אלפי שנים באוסטרליה.

דיפּרוֹטוֹדוֹן, מין ווֹמבּט ענקי. איור: Dmitry Bogdanov/Wikimedia Commons

אוסטרליה ידועה בבעלי החיים המיוחדים שלה. ביבשת זו נמצא אחוז נכבד מיונקי הכיס החיים היום, וגם הנציגים היחידים של סדרת היונקים בעלי הביב – משפחות הברווזן והקיפודן (הנמצאים גם בטסמניה ובאיי פפואה ניו-גיני). אך הפאונה המיוחדת הזו היתה עשירה ומגוונת פי כמה לפני עשרות אלפי שנים ומשופעת במיוחד במינים גדולים: אז הסתובב בַּבּוּש האוסטרלי הפּרוֹקוֹפּטוֹדוֹן (Procoptodon), קנגורו בגובה שלושה מטרים שהגיע למשקל 230 ק"ג, ואף הוא התגמד לעומת הדיפּרוֹטוֹדוֹן (Diprotodon), יונק כיס דמוי ווֹמבּט שהגיע למשקל של יותר משתי טונות וחצי. לצדם רץ העוף (שאינו מעופף) ג'נְיוֹרניס (Genyornis), בגובה שני מטרים. מה קרה להם, ולעוד יותר מ-50 מינים של בעלי חיים גדולים (יונקים, עופות ואף זוחלים)? מתי נעלמו, ומדוע?

לאורך השנים הצביעו החוקרים על שני גורמים עיקריים כחשודים בהכחדת החיות הגדולות של אוסטרליה: האקלים ובני האדם. בני האדם הגיעו לאוסטרליה לראשונה לפני כ-45 עד 60 אלף שנה, ואין ויכוח שההכחדה הגדולה התרחשה זמן מה לאחר מכן. אך כמה זמן? האם היה זה מאורע קצר (במונחים גאולוגיים), שבו צדו בני האדם את בעלי החיים עד להכחדתם, או שמא נכחדו החיות בזו אחר זו, בתקופה של כ-10,000 עד 20,000 שנה, כתוצאה משינויי אקלים ולחצים סביבתיים שונים?

בוויכוח זה שמור מקום של כבוד לאתר הארכיאולוגי קדי ספרינגס (Cuddie Springs), האתר היחיד שבו נמצאו מאובנים של החיות הנכחדות לצד כלים של בני האדם. נעשו כמה מחקרים על הממצאים באתר זה, וממקצתם הסיקו החוקרים כי בין מאובני החיות לכלים ישנה חפיפה של עד ל-15,000 שנה – כלומר, בני האדם חיו לצד החיות הגדולות במשך זמן רב. זו היתה אחת העדויות החזקות ביותר לתיאוריה של הכחדה אטית לאורך זמן, שבה שיחק האדם תפקיד שולי בלבד.

במחקר שהתפרסם ברבעון Quaternary Science Reviews, ריינר גְרון (Grün) ועמיתיו מאוסטרליה ומאנגליה מערערים על מסקנה זו. הם השתמשו בשיטת תיארוך חדשה, Electron spin resonance. שיטה זו מאפשרת לתארך לא רק את הסלעים לצד העצמות והכלים, אלא גם את השיניים המאובנות עצמן, והיא מבוססת על בדיקה של כמות הקרינה הרדיואקטיבית שספג האמייל בשיניים כאשר היה טמון באדמה. יסודות רדיואקטיביים נמצאים בקרקע באופן טבעי (ברמה נמוכה מאוד) ועל-ידי בדיקה של רמת הקרינה באזור אפשר לחשב במשך כמה שנים ספגו השיניים את הקרינה, כלומר בנות כמה הן. החישובים של גְרון ועמיתיו הראו כי כל המאובנים הם בני יותר מ-50,000 שנה, כלומר עתיקים יותר מכפי שהציעו כמה מהמחקרים הקודמים. הבלבול נבע, ככל הנראה, מכך שאדמתו של אתר קדי ספרינגס הופרעה בעבר ושכבות שונות התערבבו זו עם זו. עובדה זו גרמה לכך ששיטות התיארוך הקודמות, שהתבססו על תיארוך הקרקע באותה שכבה בה נמצאו המאובנים, הניבו תוצאות שגויות.

התיארוך החדש מתאים לתאריכים של מאובנים מאתרים אחרים באוסטרליה, וביחד הם מצביעים על הכחדה מהירה יחסית זמן קצר לאחר הגעתם של בני האדם. דבר זה אינו מוכיח שבני האדם היו אחראים להכחדה – ייתכן שהחיות נכחדו בתקופה מאוחרת יותר אך לא התאבנו, וייתכן גם שההכחדה התרחשה בד בבד עם הגעת בני האדם אך הביאו לה גורמים אחרים. עם זאת, אין ספק שהמחקר החדש מחזק את ההשערה כי האשמה בהכחדת הענקים נעוצה בבני האדם, אם בגלל ציד ישיר ואם עקב שינוי בתי הגידול.

עדכון: במאי 2013 התפרסם ב-PNAS מאמר שסקר את העדויות הקשורות להכחדות ענקי אוסטרליה. על פי הסקירה רוב מיני בעלי החיים הגדולים נעלמו עוד לפני שבני האדם הראשונים הגיעו לאוסטרליה. מתוך כ-90 מיני חיות ענק, רק בין 8 ל-14 מינים עוד חיו ביבשת עם הגעת האדם. יתכן כי הענקים הנותרים כן נכחדו באשמת בני האדם, אך נראה כי הגורם העיקרי להכחדת רוב החיות הגדולות הוא האקלים. המאמר מציין כי במשך כ-400,000 שנים שרר באוסטרליה מזג אוויר לא יציב והתרחש תהליך מדבור שבמהלכו נעלמו החיות, כך שכשבני האדם הגיעו ליבשת כמעט כל הענקים כבר נכחדו או היו על סף הכחדה.

לסיום, נציין שהכחדה מהירה של חיות בגלל בואם של בני אדם לאזור חדש אינה מוגבלת רק לאוסטרליה. למשל, ידועים מקרים לא מעטים של עופות שנכחדו כאשר הגיעו המתיישבים הקדמונים לאיים באוקיינוס השקט ובייחוד לניו-זילנד שם נכחדה, בין השאר, המוֹאה הגדולה. הדוגמה הבולטת ביותר היא יבשת צפון אמריקה, שגם בה התרחשה בסמוך להגעתם של בני האדם הראשונים הכחדה בקנה מידה נרחב של חיות גדולות, כולל ממותות ומסטדונים. גם שם עדיין ישנו ויכוח בקשר לגורמי ההכחדה ולתפקיד שאותו מילאו בני האדם.

לקריאה נוספת

המאמר המקורי:

Grün, R., Eggins, S., Aubert, M., Spooner, N., Pike A. W. G. & Müller W. ESR and U-series analyses of faunal material from Cuddie Springs, NSW, Australia: implications for the timing of the extinction of the Australian megafauna. Quaternary Sci. Rev. 29, 596-610 (2010). doi: 10.1016/j.quascirev.2009.11.004

על בעלי חיים בסכנת הכחדה: עידו ליבן, "זה עולם קטן מאוד", "גליליאו" 177.

לקבלת הודעה על פרסום רשומות חדשות הירשמו לבלוג בצד ימין למעלה, תחת הכותרת "הרשמה לעדכונים".

הכתבה המקורית מופיעה במגזין גליליאו 139, מרץ 2010

מי צריך סקס כשאפשר להתייבש?

על סקס, טפילים, מלכות אדומות ורוטיפרים מיובשים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

מרוץ המלכה האדומה. איור: ג'ון טניאל, מתוך הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם".

בשביל מה בעצם צריך סקס? הרוב המוחלט של מיני בעלי החיים מתרבים ברבייה זוויגית, למרות הבזבוז הכרוך בכך. וכנראה שיש לכך סיבה: על פי התיאוריות המקובלות, בעל חיים המתמיד ברבייה אל-זוויגית למשך זמן רב ייכחד לבסוף. בין היתר, ההכחדה צפויה מאחר שטפילים התוקפים את בעל החיים, אך מתרבים ברבייה זוויגית, יתפתחו אבולוציונית מהר יותר ממנו ויגרמו להכחדתו. מחקרים על התפתחות הרבייה הזוויגית נעשו בין השאר בחלזונות, שבהם אפשר למצוא מינים המתרבים ברבייה זוויגית לצד מינים דומים המתרבים בדרך אל-זוויגית, וברוטיפרים − חסרי חוליות מיקרוסקופיים החיים בסביבות של מים מתוקים. בניגוד לבעלי חיים אל-זוויגיים אחרים, הרוטיפרים, הנמנים עם מחלקת Bdelloidea, שרדו 80 מיליוני שנים אף שהם מתרבים ברבייה אל-זוויגית בלבד. ברשומה זו, השניה בסדרת רשומות העוסקת בטפילים, נבדוק מהם היתרונות והחסרונות של הרבייה האל-זוויגית. מדוע ויתרו מרבית האורגניזמים עליה? וכיצד הרוטיפרים שורדים ומשגשגים?

למה סקס? בגלל הטפילים

ביולוגים חוקרים כבר קרוב ל-40 שנים מדוע קיים סקס, מחקר שהחל כשהביולוג הבריטי ג'ון מיינרד סמית (Maynard Smith) הבהיר

אבולוציה בלי שיניים

אובדן שיניים במהלך האבולוציה משתקף במוטציות באחד הגנים לאמייל

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

שֶׁנַּבּוּב (Orycteropus afer). צילום: OpenCage, מתוך ויקימדיה.

במהלך האבולוציה מופיעים תכונות ומבנים חדשים ולעתים אובדים תכונות ומבנים קיימים. לרוב המבנים אינם נעלמים ללא זכר, אלא מותירים אחריהם עקבות המצביעים על ההיסטוריה האבולוציונית. באדם, למשל, אפשר למצוא את עצם הזנב, שריד קטן לזנב המפואר של אבותינו הפרימטים הקדומים. בבעלי חיים אחרים

החייזר של סיריוס

מה היצור שבתמונה? חייזר או בן כלאיים חייזרי, כפי שיוצרי הסרט "סיריוס" טוענים, או אולי משהו אחר?

גלעד דיאמנט, בעל הבלוג "חשיבה חדה", כתב בסיוע של יונת אשחר ושלי רשומה הסוקרת את ההיסטוריה של היצור ואת המידע הידוע עליו עד היום ולבסוף חושפת את זהותו על סמך הממצאים האחרונים.

לקריאת הרשומה "סיפור החייזר הממוחזר" בבלוג של גלעד.

יונה בבטן הדג

שפמנונים קופצים אל החוף כדי לצוד יונים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

שמפנון (Silurus glanis). מתוך ויקימדיה.

תארו לעצמכם שאתם דג. לא סתם דג – שֹפמנוּן, דג גדול למדי, באורך מטר עד מטר וחצי. בנחל שבו אתם חיים ישנם עוד שפמנונים רבים, אולי קצת יותר מדי, כי קשה לכם, בזמן האחרון, למצוא את הטרף האהוב עליכם – דגים קטנים או סרטנים. יש, עם זאת, בעלי חיים אחרים שמגיעים אל הנחל, או לפחות אל המים הרדודים שלחופו – יונים. הן נוהגות להתקבץ על אי קטן בנחל ולהתרחץ במימיו. אם רק הייתם יכולים לקפוץ מהמים ולהגיע אליהן…

נראה שכמה שפמנונים אירופים (Silurus glanis) בעלי יוזמה למדו לעשות בדיוק את זה

לפענח את ספר החיים

יונת אשחר ונעם לויתן

מודל DNA. מתוך ויקיפדיה.

כמעט כל תא בגופנו כולל גרעין שבתוכו ספר מתכונים ארוז היטב המכיל הוראות לבניית הגוף כולו. אם ניקח את הגרעין מאחד התאים נוכל תיאורטית להשתמש בו כדי ליצור עותק של גופנו, מעין תאום זהה או שיבוט, בדומה לכבשה המפורסמת דוֹלי. שמו של ספר המתכונים הזה, הגנום או ה-DNA, שגור בפי כל בימינו ולא נדיר לשמוע או לקרוא כי "הוא גנב, זה ב-DNA שלו" או כי "ההומור טבוע בגנים שלה". היכולת לקרוא ולערוך את ה-DNA מעוררת תקוות, אך גם פחדים. אנשים חוששים לאכול מזון מהונדס גנטית, שהוחדרו לו גנים זרים, אף שבכל ירק או בעל-חיים שהם צורכים יש – נוסף לגנים שלו – גם גנים של חיידקים, נגיפים ויצורים נוספים. אחרים חוששים מכך שמידע שאצור בגנים שלהם, אם יתפרסם, עלול לשמש חברות ביטוח או את רשויות אכיפת החוק כנגדם. לעומת זאת, רבים נהנים מכך שבדיקות DNA מאפשרות להשתמש במידע זה לזיהוי מוקדם של מומים ומחלות ולהתאמת תרופות לטיפול מיטבי. מי היה מאמין שעד לפני 60 שנה לא כולם הכירו בכך שה-DNA היא מולקולה חשובה לתורשה?

במחצית הראשונה של המאה ה-20, כמעט כל המדענים חשבו שדווקא החלבונים, שהם מולקולות מורכבות בהרבה מה-DNA, הם אלה שנושאים את המידע הגנטי. השקפה זו השתנתה סופית עם פרסום המאמר הקצרצר של ג'יימס ווטסון (Watson) האמריקני ופרנסיס קריק (Crick) הבריטי בכתב העת Nature ב-25 באפריל 1953.

שירותים קטנים ומטריפים

צמחי כדנית משמשים כשירותים כימיים לחדפי עצים ויונקים אחרים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

שרידי יערות הגשם של בורנאו, האי השלישי בגודלו בעולם, משמשים ביתם של עשרות מיני כדניות (Nepenthes) – צמחים טורפים שלהם עלים דמויי כד. כדים אלו הם מְכַלים צבעוניים בעלי מכסה שבתוכם ברכות של מיצי עיכול. צוף מתוק המופרש משפת הכד החלקה מושך חרקים, ולעתים אף בעלי חיים אחרים, המחליקים ונופלים לתוכו. החרקים טובעים במיצי העיכול שלתוכם נפלו, מעוכלים על-ידי הצמח וכך מספקים לו את החנקן והזרחן שלהם הוא זקוק.

חולדה משתמשת בשירותי כדנית מלכותית. צילום: צ'יאן לי (Lee), מתוך: Greenwood M. et al. PLOS ONE 6, e21114 (2011).

מאחר שהכדים של כמה ממיני הכדניות גדולים מאוד יצא להם שם של טורפי יונקים, זוחלים וחולייתנים אחרים. בהרי בורנאו אפשר למצוא כמה מיני כדניות כאלה, וביניהם הכדנית הגדולה בעולם, כדנית מלכותית (N. rajah), הגדלה אך ורק על הר קִינַבָּאלוּ; נפח כדיה עשוי לעלות על שני ליטרים! ואולם אין כל עדות כי אפילו הכדים הענקיים האלה משמשים ללכידת בעלי חיים גדולים, ובתצפיות שנמשכו עשרות שנים התגלו רק שלושה מקרים שבהם נלכדו חולייתנים בתוך הכדנית המלכותית. שלושת הקורבנות חסרי המזל החליקו וטבעו בכד במקרה, ואינם הטרף המועדף של הכדנית, שהוא חרקים ופרוקי רגליים נוספים. אם כך, מדוע הכדנית "מבזבזת" אנרגיה על בניית מלכודות ענק כאשר גם כדים קטנים בהרבה יספיקו ללכידת החרקים?

במחקר, שפורסם בכתב-העת המדעי New Phytologist, ליג'ין צ'ין (Chin) וצ'רלס קלארק (Clarke) מאוניברסיטת מונש שבמלזיה וג'ונתן מורן (Moran) מאוניברסיטת Royal Roads שבקנדה מציגים תשובה אפשרית לשאלה זו.

האויב שבפנים: הנמלט

זחל טפילי נוטש את הפונדקאי שלו ונמלט בשעת סכנת מוות

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

חייה של כנימת עלה הבננה (Pentalonia nigronervosa) אינם קלים. כפי שמרמז שמה, הכנימה היא טפילה של צמחי בננה ומאחר שהיא מזיקה החקלאים מנסים להדבירה. אויבים טבעיים של הכנימה טורפים אותה, במקרה הרע מבחינתה, או משתמשים בה כבית גידול לצאצאיהם בעודה בחיים במקרה הנורא. אותם צאצאים, הגדלים כטפילים בתוך הכנימה, זוכים בהספקת מזון קבועה בעודם ניזונים מרקמותיה וכן בסביבה המסתירה אותם מאויביהם. אך גם הם עלולים להיפגע ואף למות כאשר הכנימה הפונדקאית נקלעת לסכנה ומותקפת על-ידי טורף.

זחל של הפרזיטואיד Endaphis לאחר שיצא מגופה של הפונדקאית שלו, כנימת הבננה. צילום: מתוך המאמר המקורי, courtesy of Frédéric Muratori

בעלי חיים רבים משנים את מיקומם כדי להתמודד עם סכנה ולשפר את סיכוייהם לשרוד. למשל, אדם הבוחר להיכנס לחדר מחומם כשמשתוללת סופת שלגים בחוץ או ציפורים הנודדות לארצות חמות ומשופעות במזון. שינוי מיקום שיכול להאריך פלאים את חיי בעל החיים הוא הימלטות מפני טורף. ואולם טפיל החי בתוך פונדקאי כלוא בגופו של זה, ולכן אינו יכול להימלט בעת סכנה.

כתבות כימריות: כיצד לבלבל קוראים ולהסוות מקורות

יונת אשחר ונעם לויתן

רשומה של קרן לנדסמן על שטויות של עיתונאים הזכירה לנו מעשייה ישנה יותר מאותו אתר חדשות. אנחנו מבינים כמובן שאתרים פופולריים כמו Ynet אינם מגזינים מדעיים, ואיננו מצפים מהם לאותה דייקנות מדעית. מטרתם של אתרים כגון אלו, כאשר הם מפרסמים כתבות בנושא מדעי, הוא לתווך את הנושא לציבור שאינו מומחה בתחום ואפשר למצוא בערוץ המדע של Ynet, למשל, כתבות רבות העושות זאת בצורה נפלאה. עם זאת, ההפשטה ההכרחית של הז'רגון המדעי לא יכולה להיות תירוץ לטעויות גסות. כדוגמה בחרנו כתבה שפורסמה בתחילת 2012, שעסקה בקופים שנוצרו מחיבור של כמה עוברים (כימרים), היתה מופת של זלזול בקוראים, הציגה טעויות עובדתיות כמעט בכל משפט, והיתה, אם להיות כנים, פשוט כתובה באופן גרוע. ברור למדי שמי שלא יהיה הכותב (ואנו לא מאשימים אותו/אותה על שלא חתמו את שמם על הכתבה) לא טרח לקרוא את המחקר המקורי.

בחרנו בכתבה זו מאחר שהכותב אנונימי ומאחר שבעקבות פנייתנו ל-Ynet חלק מהשגיאות שהופיעו בה כבר תוקן (ללא מתן קרדיט):

הכתבה לפני (ימין) ואחרי התיקון. צילומי מסך מאתר Ynet.

חולדות לעת צרה

האם חולדות מסוגלות לחוש אמפתיה?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זוג חולדות, אף לאף. צילום: Alexey Krasavin, מתוך ויקיפדיה.

בעל חיים מוכנס לכלוב ומתבונן סביב. הכלוב רחב-ידיים למדי, אבל במרכזו נמצא תא קטן, שקוף, בו כלוא בעל חיים נוסף, מאותו מין ביולוגי (species). לא רק שבעלי החיים הם מאותו מין-ביולוגי, הם גם מכירים היטב אחד את השני – במשך השבועיים האחרונים הם חלקו כלוב משותף. האם בעל החיים הראשון יפתח את התא וישחרר את חברו מכלאו? ויותר מעניין מכך – האם הוא יבחר לשחרר את חברו לפני שייכנס לתא נוסף, בו מצויים ממתקים?